שמי יואב לף, ואני חוקר במכון זה למעלה משבע שנים, עד לאחרונה ביחידה לחקר המוגבלויות, ובימים אלה מתחיל את דרכי בתחום חדש במרכז אנגלברג לילדים ולנוער. אני מרגיש חובה מקצועית לחקור אם השירותים הניתנים לאוכלוסיות מוחלשות מספיקים ועוזרים להן להשתלב בחברה.
אני רוצה לספר על מחקר אחד שהיה בעיניי משמעותי במיוחד, מחקר שחשף את מצבה של אוכלוסייה שמצויה במיוחד הרחק מאור הזרקורים – אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית (מש"ה) שלא נמצאים במסגרות שמיועדות לסייע להם.
בישראל, אנשים עם מש"ה זכאים לקבל שירותים בתחומי הדיור, התעסוקה והפנאי ממשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. למרות זאת, יש פער משמעותי בין מספרם של האנשים שאובחנו עם מוגבלות כזו לבין מספרם של אנשים שבפועל נמצאים במסגרות העומדות לרשותם ומספקות שירותים כאלה. במיפוי נתונים שערך המשרד לפני כמה שנים נמצא כי רבע מן האנשים עם מש"ה במחוז חיפה והצפון – למעלה מ-1,100 בני אדם – אינם נמצאים אף לא במסגרת אחת משלל המסגרות שמיועדות להם.
בעקבות זאת, ביקש משרד הרווחה ממכון ברוקדייל לחקור את הנושאים האלה: מה הצרכים של אנשים אלה, האם הם נעזרים במסגרות סיוע חלופיות וכיצד הם מסתדרים ללא היעזרות בשירותי המשרד. ערכנו סקר טלפוני בקרב בני המשפחה שמשמשים כמטפלים העיקריים של אנשים עם מש"ה ברחבי המחוז, אשר אינם רשומים במחלקות לשירותים חברתיים ביישובי מגוריהם. לא היה קל להגיע למשפחות הללו ונדרשנו להשקיע מאמצים רבים ונחישות כדי ליצור עימן קשר. הסתבר שחלקן אינן מצויות כבר שנים בקשר עם גורמי הרווחה.
המחקר שפך אור, בפעם הראשונה, על מצבם של אנשים עם מש"ה שאין להם קשר שוטף עם גורמי הרווחה. בין היתר, מצאנו שיעור נמוך יחסית של הימצאות במסגרות של משרד הרווחה בקרב האוכלוסייה המוסלמית, ובקרב יהודים ילידי אפריקה, ברית המועצות לשעבר ואסיה. מצאנו גם הבדלים ניכרים בין יישובים שונים בשיעור הנעזרים במסגרות. הממצא החשוב ביותר שעלה מן הסקר הוא שכמעט כל האנשים שאינם נמצאים במסגרות של משרד הרווחה נשארים בבית ללא כל עיסוק בולט, אין להם קשרים חברתיים, ורובם המוחלט לא יוצאים מביתם לצורך פעילות פנאי.
תוצאות המחקר הפתיעו אותנו ואת משרד הרווחה, כי ברור לגמרי שאנשים עם מש"ה זקוקים בדרך כלל לסיוע מקצועי, אשר ניתן במסגרות הללו. עוד עלה מן המחקר, כי גם בני משפחותיהם המטפלים בהם מרגישים כי הטיפול מטיל עליהם עומס כבד, וכי גם הם זקוקים לתמיכה ולסיוע מקצועיים. רבים מבני המשפחה סיפרו לנו שלא זכו לקבל סיוע מן המחלקה לשירותים חברתיים ביישוב מגוריהם, וחלקם ציינו כי כלל אינם מודעים לקיומן של מסגרות שיכולות לסייע לקרוביהם. אחרים הסבירו כי השירותים שניתנים במסגרות הקיימות אינם מתאימים, לדעתם, לצורכי האדם עם המוגבלות או לצורכי משפחתו.
המחקר העלה את הצורך לפעול בשני מישורים עיקריים: האחד, לפעול להגברת המודעות של בני המשפחה למגוון השירותים שעומדים לרשות קרוביהם; והשני, לפתח סל שירותים גמיש, שיאפשר לצרוך שירותים באופן שמתאים יותר לצורכיהם ולרצונותיהם של אותם אנשים, שהמסגרות הקיימות אינן נותנות להם מענה מוצלח. נפלה בחלקי, יחד עם דורי ריבקין שהייתה שותפה למחקר זה, ההזדמנות לשפוך אור על צרכיה של אוכלוסייה נשכחת זו, ואני מקווה שחשיפת מצבה תסייע לתת לה ולבני המשפחה המטפלים מענה טוב יותר.
