הטיפול באדם בסוף חייו מעלה דילמות אתיות קשות, המתמקדות בין היתר במתח בין היכולת הטכנולוגית המשופרת להאריך חיים ובין הסבל והקושי העלולים להיות כרוכים בכך. מדינות שונות מגיעות לאיזון שונה בין האוטונומיה של המטופל המעוניין לשלוט על הטיפול שיינתן לו בסוף חייו לבין ערכים אחרים, כגון קדושת החיים ואיכות החיים. נושא זה מעסיק אנשי מקצוע וקובעי מדיניות בעולם כולו.
בארץ חוקק בשנת 2005 חוק החולה הנוטה למות. החוק אוסר המתת חסד אקטיבית אך מאפשר לאדם לצוות שלא יינתן לו טיפול בסוף חייו. כמו כן החוק מחייב את מערכת הבריאות להציע לחולה הנוטה למות טיפול פליאטיבי. עם זאת, ביישומו של החוק בשטח ישנם קשיים רבים.
מחקר זה בוחן את תפיסותיהם של גורמים מובילים בנוגע לתרומתו של החוק, בנוגע לקשיים ביישומו ובדרכים להתגבר עליהם וכן בנוגע לפעולות שנעשו להטמעתו, בדגש על היישום במסגרות קהילתיות. המחקר מבוסס על כ-40 ראיונות עומק עם גורמים בכירים ואנשי מקצוע במשרד הבריאות, בקופות החולים, בבתי חולים ובמוסדות לקשישים, על נהלים של גורמים שונים במערכת, על תצפית בסדנה של אנשי מקצוע בתחום ועל שתי קבוצות מיקוד, האחת של 10 אחיות והשנייה של 10 עובדים סוציאליים.
המחקר מספק בסיס רחב לדיון על הדרך הטובה ביותר לשפר את יישום החוק. הוא מהווה גם תרומה למדינות אחרות, שגם בהן מתמודדים עם חסמים ביישום חקיקה דומה לזו שבארץ.
המחקר מומן בסיוע המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות.