באמצע שנות ה-90 החליטה ממשלת ישראל להגביר את מאמציה למניעת התפשטות נגיף ה-HIV בקרב עולים חדשים מאתיופיה. זאת, לאור הדאגה משיעורי הימצאות נגיף ה-HIV בקרבם. החל משנת 1997 הוקצה תקציב מיוחד לנושא וחלקו יועד לפעולות הסברה ומניעה מותאמות וזמינות מבחינה תרבותית לאוכלוסייה זו.
חלק ממערך ההסברה כלל הפעלות קבוצות הסברה לבני העדה. הקבוצות התנהלו ברחבי הארץ ופעילותן ארכה על פי רוב כ-5 מפגשים לכל קבוצה שמנתה בממוצע כ-15 משתתפים. גם המסבירים בקבוצות היו בני העדה והם הוכשרו לתפקידם מטעם משרד הבריאות.
מטרתו העיקרית של המחקר הייתה לבחון את השפעת התוכנית על ידע, עמדות וכוונות-התנהגות של משתתפי הקבוצות ולזהות בתוכנית נקודות חולשה. בנוסף, נבדק האם רמת הידע לפני התחלת התוכנית הצדיקה את ההתערבות.
הממצאים הבולטים שהתקבלו הם:
-
לפני הפעלת התוכנית רמת הידע והעמדות הייתה מוגבלת במספר נושאים; מה שמעיד שאכן היה צורך בתוכנית התערבות חינוכית.
-
נמצא שיפור בממוצע התשובות הנכונות/רצויות (לשאלות בנושא ידע ועמדות) של מרואייני קבוצת ה"אחרי" לעומת מרואייני קבוצת ה"לפני", שיפור של 10 נקודות אחוז בערך (מ-65%-55%). השיפור המשמעותי יותר חל בשאלות ידע.
-
ההתערבות השפיעה על כוונות-ההתנהגות ועל תפיסת המסוגלות העצמית לגבי השימוש באמצעי מניעה.
-
שביעות הרצון הכללית של המרואיינים מהתוכנית הייתה גבוהה, כולל מתוכני ההסברה ומהשימוש בעזרים השונים.
-
גם לאחר ההסברה רמת הידע והעמדות במספר נושאים לא היו משביעי רצון. יש לתת לכך את הדעת בהמשך הפעלת התוכנית ובשיפורה.
הממצאים הוצגו בוועדת ההיגוי ובפורומים שונים בהשתתפותם של נציגים מהקהילה האתיופית ונעשה בהם שימוש לשיפור התוכנית.
מחקר זה בוצע ביוזמת משרד הבריאות ובמימונו.