הקשר בין מידת האוטונומיה האישית לבין חומרת המוגבלות הפיזית ורמת ההסתגלות התפקודית בתחומי חיים שונים אצל בני אדם עם נכות פיזית
מזה שנים רבות, טיפול חוץ-ביתי בנכים בוגרים עם מוגבלות פיזית קשה, מבוסס, כמעט לחלוטין, על סידור במוסדות פנימייתיים. היעדר חלופות אחרות (כדוגמת הוסטלים ומערכי דיור מוגן) השפיע על אופי החלטות ועדות ההשמה, שבלית ברירה אופיינו בהיעדר פתרונות דיפרנציאליים, שיתאימו להטרוגניות בחומרת הנכות ולצרכים ולהעדפות של אנשים עם נכויות פיזיות קשות, המועמדים לסידור חוץ-ביתי; ובהתעלמות מההשפעות ארוכות-הטווח של השמת בני אדם צעירים במוסדות (מיסוד).
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 נועד "להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו והשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי יכולתו".
החוק קובע עוד כי "אדם עם מוגבלות זכאי לקבל החלטות הנוגעות לחייו על פי רצונותיו והעדפותיו…"
הדחף המניע העיקרי למחקר זה נבע מהצורך להעריך את יכולתם ההסתגלותית-תפקודית, ואת רמת עצמאותם של בוגרים צעירים בעלי נכויות פיזיות קשות המצויים ברשימות המתנה לסידור חוץ-ביתי של אגף השיקום, במשרד הרווחה והשירותים החברתיים.
העבודה הנוכחית עוסקת בהערכת הקשר בין מספר ממדים של אוטונומיה אישית לבין חומרת המוגבלות הפיזית ורמת ההסתגלות התפקודית של נכים המועמדים לסידור חוץ-ביתי במסגרות אגף השיקום. אנו תקווה שממצאי המחקר ישמשו מנוף לפיתוח מואץ של שירותים קהילתיים ושל חלופות שונות של דיור קהילתי בשביל בני אדם עם נכות פיזית.
המחקר הנוכחי נעשה במימון ג'וינט-ישראל, אשר בשנים האחרונות העניק עדיפות ראשונה במעלה לפיתוח שירותים קהילתיים לבני אדם עם נכויות.