במערכות שונות מתקבלות החלטות לגבי הפרט על בסיס מידת מסוכנותו. בעוד שקיימת דרישה מערכתית (בתי משפט, משטרה, מערכות בריאות ועוד) מאנשי מקצוע להעריך את "מידת המסוכנות" של אדם, לא קיים סטנדרט מקצועי (פסיכולוגי או אחר) ו/או משפטי ברור לגבי הליך זה.
מטרתה של הסקירה הנוכחית היא להציג פרוצדורות העוסקות בהערכה של התנהגות אלימה כלפי הזולת, או בהערכה של התנהגות אובדנית. הסקירה התמקדה באפשרות ליישום כלים מסוימים ככלים תומכי-החלטה, בארבע הכרעות:
-
הערכת התנהגות אלימה כלפי האחר לצורך התערבות פסיכיאטרית לא וולונטרית (אשפוז כפוי).
-
הערכת התנהגות אלימה כלפי האחר לצורך מתן רישיון החזקת נשק או שלילתו.
-
הערכת התנהגות אלימה כלפי בת-זוג לצורך התערבות במשפחה
-
הערכת התנהגות אובדנית ככלי תומך-החלטה על אשפוז כפוי.
הסקירה מתמקדת בכלים המשקפים סינתזה בין הגישה הקלינית לבין הגישה האקטוארית, תוך שימת דגש על מחקרים בהם יש ניסיון לבחון את תוקף הניבוי (Predictive Validity) ולא רק תוקף מקביל (Concurrent Validity), ובמחקרים העוסקים באוכלוסיות הקרובות, עד כמה שניתן, לאוכלוסיות המטרה.
לאור הסקירה מוצגות המלצות לגבי השימוש בכלים שונים כבכלים תומכי-החלטה לגבי ארבעת התחומים. ההמלצות הן בעיקרן בכיוון של התאמת כלים מסוימים ו/או ביצוע מחקר מקדים, וזאת תוך הצבעה על נקודות תורפה אפשריות הן בכלים עצמם והן בהתאמתם.
הסקירה נערכה בהזמנת המחלקה לפסיכיאטריה משפטית, שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות והשירות הארצי לעבודה סוציאלית במשרד הבריאות, ומומנה בסיוע השירות הארצי לעבודה סוציאלית במשרד הבריאות.