ילדים עם הפרעת קשב: איתור, אבחון וטיפול – מחקר מעקב

רקע

הפרעת קשב  (Attention Deficit Hyperactivity Disorder – ADHD) היא הפרעה שכיחה בקרב ילדים, הגורמת לקשיים בתפקוד הלימודי, החברתי והמשפחתי. למרות המודעות הגוברת להפרעה, חלק מן הילדים עם ADHD אינם מאותרים, היות שהוריהם אינם פונים לאבחון ולטיפול. בפני ההורים עומדים חסמים שונים לפנייה לעזרה, כגון היעדר מידע וקשיים הנובעים מנגישות השירותים שבהם מאובחנת ההפרעה ומזמינותם. דוח זה מסכם מחקר דו-שלבי בנושא הפרעת קשב בקרב ילדים, אשר בחן מגוון נושאים, בהם הגורמים המנבאים את הופעת הפרעת הקשב, תרומת איתורה המוקדם לילדים, נגישות שירותי האבחון וזמינותם והטיפול בה.

מטרות המחקר

1. לבחון את המאפיינים של הפרעת הקשב ואת הגורמים המנבאים את הופעתה
2. לבדוק את השימוש של ילדים עם חשד להפרעות קשב בשירותי בריאות ובשירותים נוספים
3. לבדוק את השפעת איתור ההפרעה כבר בילדים בכיתות א’ ו-ב’
4. להבין את הגורמים המשפיעים על פנייה או על אי-פנייה לאבחון
5. לבחון את הנגישות ואת הזמינות של שירותי האבחון ולאפיין את הטיפול שמקבלים הילדים המאובחנים
6. להשוות בין התפקוד וצריכת השירותים של ילדים המקבלים טיפול ובין התפקוד וצריכת השירותים של ילדים שאינם מקבלים טיפול

שיטות המחקר

המחקר היה מחקר אורך דו-שלבי. בשלב האיתור (בשנת 2012 ) מילאו מחנכות של ילדים בכיתות א’ וב’ בירושלים שאלוני איתור
על 1,129 ילדים. כיוון שאיתור הפרעת קשב מחייב דיווח משני גורמים, נערך ראיון טלפוני עם ההורים של 213 ילדים שאותרו על
ידי המחנכות. בעקבות הריאיון עם ההורים אותרו 105 ילדים עם חשד להפרעת קשב (92 ילדים שאותרו בעזרת כלי האיתור ועוד
13 ילדים שלא אותרו אבל הוריהם דיווחו כי הם מאובחנים) ולהוריהם נשלח מכתב עם המלצה לפנות לאבחון. בשלב זה רואיינו גם
ההורים של 224 ילדים אשר לא אותרו על ידי המחנכת, כבסיס להשוואה. בשלב המעקב (בשנת 2016 ), כאשר הילדים היו בכיתות
ה’-ו’, נערכו ראיונות טלפוניים עם הוריהם של 85 מן הילדים שאותרו עם חשד להפרעת קשב.

 

תוצאות

9.3% מן הילדים אותרו עם חשד להפרעת קשב, 64% מהם בנים. בקרב הילדים שאותרו הייתה שכיחות גבוהה יותר של בעיות
בוויסות העצמי (כגון התקפי כעס ובריונות( וסטייה מנורמות (כגון שקרים וגניבה), של בעיות התנהגות ובעיות למידה בבית הספר,
וכן של הכבדה על המשפחה. בין משתני הרקע שנבדקו, רק קשיים בלידה והשכלה נמוכה של ההורים נמצאו מנבאים הפרעת קשב.

בשלב המעקב נמצא כי 87% מן ההורים ידעו או חשדו כי לילד יש הפרעת קשב, עוד לפני קבלת תוצאות האיתור. שליש מן ההורים
דיווחו כי קבלת התוצאה גרמה להם לשקול פנייה לאבחון או חיזקה את כוונתם לפנות. 65% מן הילדים המאותרים הופנו לאבחון.
רק מחציתם ביצעו את האבחון אצל רופא של קופת החולים. 77% מן הילדים אובחנו עם הפרעת קשב, ואצל 14% התוצאה לא הייתה חד-משמעית. 52% מן הילדים המאובחנים קיבלו טיפול תרופתי וגם תמיכה לא תרופתית כגון סיוע לימודי או טיפול נפשי. 35% קיבלו רק תמיכה לא תרופתית ורק 4% קיבלו טיפול תרופתי בלבד.

הורים דיווחו כי בעקבות הטיפול התרופתי חל שיפור בתחום הלימודי ( 92% ), בתחום החברתי ( 67% ) ובתחום הרגשי (48% ). השפעה שלילית דווחה בתחום הפיזי-בריאותי ( 61% ): חוסר תיאבון, השמנה והפרעות שינה אצל ילדים בודדים. רק 62% מן הילדים שקיבלו טיפול תרופתי היו במעקב אצל נוירולוג, 19% היו במעקב אצל רופא ילדים/משפחה ו 19%- לא היו במעקב רפואי.

השוואה בין ילדים שקיבלו טיפול תרופתי לבין ילדים שלא קיבלו טיפול תרופתי הראתה שיעור נמוך יותר של בעיות בתחום הלימודי, החברתי, ההתנהגותי והמשפחתי בקרב הראשונים, אולם הבדלים אלה לא היו מובהקים. בתחום הבריאות וצריכת שירותי בריאות לא נמצא הבדל בין הילדים שקיבלו טיפול תרופתי לבין הילדים שלא קיבלו טיפול תרופתי.

מסקנות

מן המחקר עלה כי לאיתור שיטתי של הפרעת קשב יש השפעה צנועה על פנייה לאבחון. יש צורך לשפר את הנגישות למידע על
אבחון הפרעת קשב ועל הטיפולים האפשריים להפרעה דרך מערכות ציבוריות. כמו כן, מומלץ לחשוב כיצד ליידע את ההורים
בדבר חשיבות המעקב הרפואי ולהקל עליהם בביצועו.