רקע
בשלושים השנים האחרונות יש מגמה הולכת וגוברת במדינות שונות, ובהן ישראל, של שיתוף מקבלי השירות בתהליכים מערכתיים בתחום השירותים החברתיים — בעיצוב המדיניות המנחה בהם, בתכנונם ובהספקתם. השיתוף בתהליכי הפיקוח על השירותים החברתיים הוא חלק ממגמה זו, אך על תהליכי שיתוף בשירותים החברתיים נכתב רבות, ואילו בכל הקשור לפיקוח, הספרות עדיין מועטה.
מטרה
מכון מאיירס-ג’וינט-ברוקדייל התבקש על ידי האגף למחקר, תכנון והכשרה במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים להכין סקירה בין-לאומית שתבחן מגמות ודרכי פעולה יישומיות שבהן גופי הפיקוח משתמשים כדי לשתף את מקבלי השירות במשימות הפיקוח על השירותים החברתיים. זאת, כדי לתרום לעיצוב מדיניות המשרד לשיפור איכות השירותים, ובפרט לעיצוב מדיניות הפיקוח.
שיטה
הסקירה מבוססת על מגוון מקורות מידע מהארץ ומהעולם, ובהם: ספרות אקדמית עדכנית, דוחות מדיניות ומסמכי מדיניות וכן התקשרות עם נציגי גופי הפיקוח. השימוש במגוון המקורות נבע מן העובדה שהמחקר בנושא זה חדש עדיין ודל יחסית ומן הרצון לקבל תמונה מקיפה של מנגנוני השיתוף.
ממצאים ומסקנות
מן הסקירה עולה כי לצד קווים משותפים לתהליכי שיתוף באשר הם, יש לתהליכי השיתוף בפיקוח גם מאפיינים ייחודיים הקשורים במהות ובמטרות של הפיקוח. לכל אחד ממנגנוני השיתוף בפיקוח יש מטרות, יתרונות וחסרונות משלו, ועל כן כדאי לעשות בהם שימוש מושכל. בחירת מנגנון של שיתוף רק לשם השיתוף ולא מתוך זיהוי הצורך וקביעת המטרה, עלולה לפגוע ביישומו המיטבי ובאפשרות שייצור ערך מוסף למשימות הפיקוח. נוסף לכך, כדי להכשיר את הקרקע ליישום מיטבי של ערוצי השיתוף בפיקוח יש לאמץ ולבסס תחילה את עקרונות השיתוף.