נתוני התמותה מהמגפה העולמית שנגיף הקורונה גורם לה מעידים בבירור שאוכלוסיית הזקנים היא אוכלוסייה פגיעה במיוחד. על פי נתוני האומות המאוחדות, שיעור התמותה בקרב בני 80 ומעלה הוא פי חמישה מהממוצע העולמי, נכון ל-26 באפריל 2020 (United Nations, May 2020). בישראל היו בסוף שנת 2018 כמיליון בני 65 ומעלה (שנור וכהן, 2020), וההערכה היא שבסוף שנת 2020 הם ימנו כ-1.1 מיליון.[1] למציאות שהשתנתה בעקבות מגפת הקורונה יש השפעות נוספות מלבד שיעור התמותה הגבוה, ופגיעתן באוכלוסייה הזקנה עשויה להיות קשה אף היא. ימי הקורונה הביאו לידי הימנעות מקבלת שירותי בריאות, בין מרצון ובין מחוסר ברירה, ולעיכוב במתן שירותי בריאות רגילים; ומכיוון שבני 65 ומעלה הם אוכלוסייה הצורכת שירותי בריאות יותר מאוכלוסיית בני גילים אחרים ((OECD, 2016, הפגיעה בהם עלולה להיות קשה במיוחד. תופעות חברתיות נוספות הקשורות במגפת הקורונה, כגון ריחוק חברתי, בדידות[2] ואובדן פרנסה[3] עלולות גם הן לפגוע במיוחד בבני 65 ומעלה, בהיותם מועדים מלכתחילה לפגיעוּת בתחומים אלו.
זקנים מוגבלים בתפקוד נעזרים הן בשירותי המערכת הפורמלית (בעיקר בשירותים המסופקים במסגרת חוק סיעוד: שירותי מטפלת בבית הזקן או ביקור במרכז יום) והן בשירותי המערכת הבלתי פורמלית – בני המשפחה המטפלים. הנחיות הבידוד החברתי יצרו בעת משבר הקורונה קשיים באספקה וקבלה של שירותים פורמליים ולא פורמליים: אספקת שירותים בסיסיים לבית כגון מוצרי מזון וארוחות מוכנות; אספקת טיפול סיעודי בבית הזקן (קושי בהגעת מטפלות לבית הזקן וחשש הדדי של הזקן והמטפלת מכניסה לבית, דילמות הקשורות להעסקת המטפלת, שינוי סל השירותים); קבלת טיפול רפואי בבית, אספקת תרופות, טיפול במחלות כרוניות ואיזונן, טיפול בבעיות רפואיות שמתעוררות וכן קבלת מענה חלופי לביקור במרפאה (מקוון, התייעצות טלפונית). יתרה מזאת, הבידוד שנכפה בעקבות הקורונה גרם גם לזקנים עצמאיים בתפקוד להזדקק לעזרה, למשל בקניית מוצרי מזון ותרופות.
עם זאת, על פי נתונים מתוך סקר בזק על חוסן חברתי, שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס, 2020ג)[4] בסוף חודש אפריל בקרב בני 21 ומעלה, יש תחומים שבהם בני 65 ומעלה מגלים חוסן רב משל כלל האוכלוסייה.
מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל יזם סקירה במטרה לבדוק את החוסן החברתי בקרב בני 65 ומעלה ואת ההשפעות על הזקנים בזמן שהמגפה וההגבלות החברתיות שהוטלו בגינה – בעיצומן. ממצאי הסקירה מפורטים בדוח.
[1] אומדן על פי ממוצע הגידול השנתי בקרב בני 65 ומעלה בחמש השנים האחרונות.
[2] לפי נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) לשנת 2018, 29% מבני ה-65 ומעלה ו-19% מבני ה-20 ומעלה דיווחו על הרגשת בדידות לפעמים או לעיתים קרובות (למ"ס, 2019).
[3] לפי דוח בנושא תעסוקה של בני 74-45, אחוז המועסקים לפי קבוצות גיל מגיע לשיא בקבוצת הגיל 44-35 והולך ופוחת עם העלייה בגיל. הסיכוי למצוא עבודה הולך ויורד עם העלייה בגיל (שנור, וולדה-צדיק וברודסקי, 2015).
[4] אני מבקש להודות לגב' נורית דוברין, מרכזת הסקר בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על המשוב ועל הערותיה החשובות לסקירה זו.