השפעות ארוכות טווח של תוכניות להפגת בדידות לאזרחים ותיקים המופעלות על ידי רשויות מקומיות. מקרה בוחן: תוכניות שהחלו לפעול בתקופת הקורונה

רקע

בדידות, המוגדרת כהרגשה סובייקטיבית של בידוד, חוסר שייכות או חוסר חברות, היא תופעה ששכיחותה עולה בעשורים האחרונים. לאוכלוסיית האזרחים הוותיקים יש רגישות ייחודית לבדידות מכיוון שהזדקנות קשורה לאובדן אנשים קרובים ולצמצום רשתות חברתיות. ממחקרים עלה כי לבדידות יש השפעה מזיקה הן על הבריאות הפיזית הן על הבריאות הנפשית, לרבות עלייה בשיעור הדיכאון, פגיעה קוגניטיבית ואף תמותה. במארס 2020 הכריז ארגון הבריאות העולמי על המחלה שנגרמת על ידי נגיף קורונה כעל מגפה עולמית (פנדמיה). מדינות שונות ברחבי העולם ובהן ישראל הכריזו על מצב חירום והודיעו על מגוון הגבלות והנחיות שמטרתן הייתה ליישם את עיקרון הריחוק החברתי שהיה מיועד להאט את התפשטות התחלואה. בשל הגבלות והנחיות אלו חלו שינויים ניכרים בהתנהגות היום-יומית ובתפקוד המקצועי, וכן בתדירות ובאופי הקשרים החברתיים והמשפחתיים. שינויים אלו העצימו ככל הנראה את תחושת הבדידות והחלישו את החוסן הנפשי של האוכלוסייה המבוגרת.

המודעות הגוברת להשפעות רחבות ההיקף של תחושת הבדידות על בני 65+ לצד התגברותה בתקופת מגפת הקורונה, גרמו לפיתוחן של תוכניות התערבות שנועדו למתן את תחושת הבדידות שחווים אנשים מבוגרים ולשפר את יכולת ההתמודדות עימה. מתוך הבנה של ההשפעות החברתיות ארוכות הטווח של מגפת הקורונה וכדי להתמודד עם האתגרים החברתיים העתידיים, גיבש משרד הרווחה והביטחון החברתי (להלן: משרד הרווחה) קווים מנחים לפיתוח תוכניות. לפי הקווים המנחים האלה פיתחו הרשויות המקומיות תוכניות להפגת בדידות לבני 65+ בעת מגפת הקורונה, וכל רשות הפעילה תוכניות שלהערכתה התאימו לתושביה. כדי לבחון את מועילות התוכניות שהופעלו על ידי הרשויות, בשנת 2021 פנה משרד הרווחה למכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל בבקשה לבצע את מחקר ההערכה בשל הניסיון הרב שצבר בהערכת תוכניות דומות בקרב אזרחים ותיקים, וכי כבר סייע לגבש את הכלים לבחינת הצרכים וההעדפות שלהם.

מטרת המחקר

מטרת-העל של המחקר הייתה לבחון את המועילות של התוכניות שהופעלו ברשויות המקומיות ולסייע לקובעי מדיניות לגבש המלצות על המשכיות הפרויקט. ממטרת-העל נגזרו ארבע מטרות למחקר:

1. לתאר את מצבם הנפשי והחברתי של האזרחים הוותיקים בתקופת מגפת הקורונה ובתקופת החזרה לשגרה
2. לתאר ולסווג את התוכניות להפגת בדידות שהופעלו ברשויות המקומיות
3. לזהות את התוכניות שהמועילות שלהן גבוהה בצמצום תחושת הבדידות ותחושות שליליות אחרות
4. לזהות סוגיות מנהליות הקשורות להפעלת התוכניות

שיטת המחקר

המחקר התבסס על ארבעה מקורות מידע:

1. קבוצות מיקוד וראיונות מובנים למחצה עם אזרחים ותיקים – הבאת פסיפס של קולות המתייחסים לתחושת הבדידות בקרב אזרחים ותיקים בתקופת מגפת הקורונה ומתארים את ההשפעות של החזרה לשגרה
2. סיווג התוכניות להפגת בדידות – תיאור, מיון וסיווג התוכניות לפי תוכן הפעילות, אופייה ומאפיינים אחרים שלהן
3. סקר בקרב משתתפי התוכניות להפגת בדידות שנערך בתחילת התוכנית ולאחר כשנה – זיהוי התרומה הנתפסת של ההשתתפות בתוכניות ואיתור שינויים שחלו בחיי האזרחים הוותיקים (הדגש הוא בתחושות דיכאון, בדידות, שייכות ומשמעות)
4. סקר בקרב מפעילי התוכניות או מדריכים בתוכניות – בחינת סוגיות הקשורות להפעלת התוכניות ולהצלחתן מנקודת מבטם של המדריכים

ממצאים

מגפת הקורונה הפרה את הסדר החברתי ושיבשה את מעגלי השייכות העולמי, החברתי, המשפחתי והאישי. מן הראיונות עלה כי בעת עריכת המחקר חשו האזרחים הוותיקים קושי לחזור לשגרה שניהלו לפני התפרצות המגפה. התוכניות להפגת בדידות שהופעלו ברשויות היו להם עוגן בתקופה קשה זו. הן סווגו לפי תוכנן (פנאי משמעותי בקבוצה, ספורט ואורח חיים בריא, שימוש בכלים דיגיטליים, פעילויות פרטניות, שיחות גלויות-לב, תוכניות אחרות) ולפי המשכיותן (תוכניות מתמשכות, תוכניות שהסתיימו, תוכניות שהמשתתף לא זכר שהשתתף בהן) ונמצא כי אנשים בעלי מאפיינים מסוימים נוטים להשתתף בסוגים מסוימים של תוכניות.

התרומה הנתפסת של כלל התוכניות הייתה גדולה. המשתתפים דיווחו על שביעות רצון גבוהה מן התוכניות וכי התוכניות שיפרו את חייהם במגוון תחומים. נוסף על כך נמצא כי המשכיות התוכניות מגבירה את השפעתן: נמצא כי לתוכניות מתמשכות יש תרומה גדולה יותר בכל התחומים שנבחנו לעומת התוכניות שהסתיימו או תוכניות שההמשכיות שלהן אינה ידועה כי המשיבים לא זכרו שהשתתפו בהן. כמו כן תוכניות מתמשכות מסוג "פנאי משמעותי בקבוצה" תורמות באופן מובהק לשיפור בתחושת הדיכאון, בתחושת הבדידות ובתחושת השייכות.

המלצות

במחקר הוצעו המלצות בשני מישורים: המישור המנהלי  הקשור לניהול התוכניות ולסוגיות הלוגיסטיות, ומישור התוכן המתמקד באופי והתכנים המועברים במפגשים. ההמלצות הן:

• יש להתאים את התוכניות למאפייני האזרחים הוותיקים, ולשם כך יש לגבש מנגנון לזיהוי מאפייני האזרחים הוותיקים ברשות מקומית. הפעלה של יותר מסוג אחד של תוכניות להפגת בדידות, תאפשר פנייה לקהל יעד רחב יותר
• יש לתעד תוכניות באופן מסודר ושיטתי באמצעות מערכת אחידה
• יש לפתח תהליך של הפקת לקחים באמצעות איסוף מידע על הנשירה מן התוכניות ומשוב ממדריכים וממשתתפי התוכניות
• יש לעודד הפעלת תוכניות מתמשכות אשר נמצאו במחקר זה כמועילות ביותר
• יש לעודד הפעלת תוכניות קבוצתיות המאוגדות סביב תחום עניין מסוים, בכפוף למחקרי המשך שיאפשרו בחינה של תוכניות מסוגים אחרים
• יש להעלות את המודעות לנושא הבדידות בכלל ולהשפעות ארוכות הטווח של מגפת הקורונה בפרט בקרב מפתחי תוכניות לאזרחים ותיקים ועובדים במחלקות לשירותים חברתיים ברשויות

הצעה לציטוט בעברית:
אוסטרובסקי-ברמן, א., רזניצקי, ש., שדה, ש. ודוד, ד. (2023). השפעות ארוכות טווח של תוכניות להפגת בדידות לאזרחים ותיקים המופעלות על ידי רשויות מקומיות. מקרה בוחן: תוכניות שהחלו לפעול בתקופת הקורונה. דמ-23-967. מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל.