דפוסי שימוש ופערים בשימוש בשירותי בריאות הנפש בקהילה 2011

שולי ברמלי-גרינברג ופביאן ישראל

דפוסי שימוש ופערים בשימוש בשירותי בריאות הנפש בקהילה

1. הקדמה

פערים בשימוש בשירותי בריאות בין קבוצות יכולים לנבוע מכמה גורמים. הבדל במצב הבריאות (או בהיארעות המחלות) בין קבוצות יכול להסביר פערים. אולם, קיימות עדויות לכך שבבריאות הנפש שיעורי השימוש בשירותים אינם גבוהים דווקא בקרב הקבוצות שבהן היארעות הבעיות גבוהה; ולעיתים הקשר אף הפוך, כלומר השימוש נמוך בקבוצות שבהן ההיארעות גבוהה יחסית.

הגורמים המובילים לפערים בשימוש ואשר נחשבים לבעייתיים הם אלו שאינם קשורים למצב הבריאות. פערים אלו מוגדרים בספרות המקצועית במונח disparities. בבריאות הנפש, אופן הספקת השירותים יכול להשפיע בצורה חדה על הביקוש לשירותים. ספק השירותים – באמצעות קביעת השתתפויות עצמיות, הנחות, מכסות טיפולים, בחירת המטפלים, קביעתם של כמות ומומחיות המטפלים, המקום שבו מסופק השירות ועוד – יכול לגרום לפערים בשימוש בין קבוצות אוכלוסייה. לעיתים ספק השירותים מקבל החלטות אלו בידיעה שהדבר יביא לצמצום הביקוש של קבוצות מסוימות (בגלל שיקולי עלות וסלקציה) (Frank et al., 1997; McCarty et al., 2003; Newhouse, 1996).

המכון האמריקני לרפואה (IOM) הגדיר "פערים בשימוש בשירותי בריאות בין קבוצות אוכלוסייה" באופן המבחין בין "הבדלים" (differences) לבין "פערים" (disparities). הבדלים בשימוש בשירותים, בין קבוצות, נובעים מהשפעה של שלושה סוגי גורמים, כמפורט בתרשים 1.

תרשים 1: הבדלים בשימוש בשירותים

בחינה של פערים בשימוש שאינם נובעים ממצב בריאות (disparities) דורשת בחינה מורכבת יותר של הנתונים, שכן נדרש כאן ניתוח של "מה היה אילו"; כלומר, "כמה יותר (או פחות) שירותים קבוצה מסוימת הייתה צורכת לעומת קבוצה אחרת אילו היה לחבריה אותו מצב בריאות". היישום של ניתוח כזה הוא לא טריוויאלי, שכן הוא דורש אמידה על סמך נתונים שאינם נצפים באופן ישיר (McGuire et al., 2006).

 מטרות המחקר הנוכחי הן:

  • לאמוד את הגורמים המשפיעים על השימוש בשירותי בריאות הנפש בקהילה ערב הרפורמה בבריאות הנפש;
  • לאמוד פערים בשימוש בשירותי בריאות הנפש בין קבוצות אוכלוסייה שאינם נובעים ממצב בריאות;
  • להשוות בין פערים בקרב קבוצות אוכלוסייה בכל אחד מהמודלים השונים של הספקת השירותים לפי הגורם המבטח.

2. רקע מדעי

מערכות הבריאות המסורתיות בכל העולם התמקדו בטיפול הגוף ובפיתוח הרפואה הפיזית. אולם על פי היהדות "הגוף הוא כפפת הנפש. ולכן כל חולי, כאב ובעיה פיזיולוגית, שורשיה נעוצים בנסיבות רוחניות בנשמת האדם" (רפואה קבלית, הרב גיל גרשון טבעון). בשנים האחרונות גוברת ההכרה בחשיבותו של הטיפול הנפשי, וכיום הטיפול בנזקקים לטיפול נפשי מהווה אתגר מרכזי למערכות בריאות ורווחה בכל העולם. "בריאות הנפש" הפך להיות אחד התחומים החשובים בכלכלת מערכות בריאות בזמן האחרון (Knapp et al., 2007).

2.1 היקף הבעיה

הצרכנים הטבעיים של שירותי בריאות הנפש בקהילה הם אלו אשר בעייתם הנפשית ניתנת לאבחון לפי ICD-10 או לפי DSM-IV כ"הפרעות רגש", "הפרעות חרדה"[1] או "התמכרות לאלכוהול ולסמים". אנשים אלו בדרך כלל שוהים בקהילה, והבעיה הנפשית מפריעה להם בתפקוד היום-יומי.

סקר הבריאות הלאומי (2003/2004) היה הראשון בישראל אשר עוצב כדי לאמוד את ההיארעות של הפרעות נפשיות שכיחות בקהילה בקרב האוכלוסייה הבוגרת. עד לסקר, הידע לגבי היארעות של מחלות נפשיות שכיחות (הפרעות רגש וחרדה) בקרב האוכלוסייה הבוגרת התבסס על מידע חלקי ומחקרים מצומצמים. מהסקר עולה כי כמעט אחד מכל חמישה חווה במשך החיים הפרעת רגש או חרדה, וכמעט אחד מכל עשרה חווה זאת בשנה האחרונה (Levinson et al., 2007a). יש לזכור כי בקרב הקשישים יש עלייה בשיעור החולים בדמנציה. לחולים אלו הפרעות התנהגות ניכרות וכן אחוז גבוה של הופעת תסמונות נפשיות. כמו כן, בקרב אוכלוסיית ניצולי השואה, אשר מהווה מבחינת אופייה והיקפה אוכלוסייה ייחודית לישראל, יש שיעורים גבוהים של סובלים מבעיות נפשיות. אבירם ורוזן (2002) אמדו ששיעור הקשישים הסובלים ממחלות נפש כרוניות (בעלי אבחנות של דיכאון, הפרעה דו-קוטבית, דמנציה וסכיזופרניה) הוא בין 5% ל-8% מאוכלוסיית הקשישים בארץ. אם כוללים גם את הקשישים הסובלים מתסמיני דיכאון, האומדן עובר את ה-20%.

2.2 עלות

בהינתן שיעורי ההיארעות של מחלות הנפש בקרב מבוגרים וילדים, אומדן הנטל הפיננסי והרגשי על הפרטים, בני משפחותיהם והחברה כמכלול גבוה מאוד. מחלות הנפש משפיעות על ההכנסה של החולים, על יכולתם לעבוד, ולעיתים קרובות גם על היכולת לעבוד בקרב המטפלים בהם, על היעילות בעבודה וכן על התלות במערכות הרווחה והשירותים החברתיים. במדינות המפותחות העלות של בעיות בריאות הנפש נאמדת ב-3% עד 4% מה-GNP. בדירוג הנטל של המחלות במונחיDisability Adjusted Life Years (DALYs) מחלות הנפש מדורגות במקום אף גבוה יותר מזה של מחלות לב, מחלות ממאירות ואיידס (WHO, 2003). מחקר של סמיט ואחרים Smit et al., 2006)) בקרב כ-5,500 בני 18–65 בהולנד, מצא כי העלות השנתית הממוצעת לאדם עם הפרעה נפשית שכיחה[2] גבוהה מ-4,225€ (בהנחה שלא מצטרפת לכך העלות של מחלה גופנית). החוקרים מצאו כי העלות השנתית לנפש של הפרעות רגש (6,034€) גבוהה יותר מזו של הפרעת חרדה (4,612€) ואלכוהוליזם (2,500€). ההפרעה היקרה ביותר לאדם היא דיסתימיה (11,347€) ואחריה הפרעת היסטריה (9,415€) ואגרופוביה (5,804€).

אולם יש לזכור כי משתמשי שירותי בריאות הנפש בקהילה הם גם אלו החשים מצוקה נפשית קלה ובינונית ופונים לעזרה לשירותים בקהילה. מערכת בריאות הנפש בקהילה צריכה להתמודד גם עם צרכני שירות אלו ולא רק עם אלו שיש להם בעיה נפשית חמורה (גרוס ואחרים, 2008).

2.3 הספקה ומימון של השירותים על ידי המדינה וקופות החולים

אף שלאורך השנים נעשו פעולות יזומות על ידי קובעי המדיניות להעביר את הטיפול בבריאות הנפש מהאשפוז לקהילה, מערכת שירותי בריאות הנפש בישראל עדיין מתמודדת עם בעיות הקשורות לפיתוח מוגבל של שירותי בריאות נפש קהילתיים מול דומיננטיות של מערכת בתי החולים לחולי נפש (אבירם, 2006). מרבית התקציב הציבורי לשירותי בריאות הנפש נשאר בבתי החולים הפסיכיאטריים. בשנת 2005 63% מתקציב בריאות הנפש במשרד הבריאות[3] הופנו למימון שירותי האשפוז לעומת כ-8% בלבד לשירותים אמבולטוריים[4] (משרד הבריאות, 2006).

אולם כאשר מסתכלים על מספר המטופלים בכל אחת מהמערכות, הרי שהמערכת הקהילתית מטפלת ברוב רובם של הזקוקים לטיפול נפשי. למשל, ב-2005 רק במרפאות הממשלתיות לבריאות הנפש היו 756,145 מגעים עבור כ-67,000 מטופלים[5]. לשם ההשוואה, בשנה זו היו 5,352 מיטות לפי רישוי. לפי דיווח מִנהלת הרפורמה, מספר המיטות הפעילות עמד ב-2005 על כ-3,500 בלבד (משרד הבריאות, 2006).

מאז 1995, האחריות הביטוחית בפועל להספקת שירותי בריאות הנפש ולמימונם מפוצלת בין המדינה (המספקת את רוב השירותים) לקופות החולים. הטיפול בחולי נפש בקהילה מתבצע בעיקר באמצעות התחנות לבריאות הנפש של משרד הבריאות, יחידות לטיפול יום בבתי חולים פסיכיאטריים או כלליים ועמותות מקומיות (המפתחות מפעלים מוגנים וסדנאות)[6].

למרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות יכול לפנות עצמאית כל תושב הסובל ממצוקה נפשית. השירות הניתן במרפאה האמבולטורית כולל מניעה, איתור מוקדם, מיון והערכה וכן פסיכותרפיה. בישראל יש 64 מרפאות בבעלות ממשלתית ו-14 בבעלות ציבורית. בשנים האחרונות פיתוח השירותים הקהילתיים במרפאות אלו היה מועט. לא קיבלו עובדים חדשים, ונוצרו תורים ארוכים לקבלת טיפול (ניראל ואחרים, 2008).

גם קופות החולים מספקות שירותי בריאות נפש, בין באמצעות מרפאות פסיכיאטריות ובין באמצעות מערך של מטפלים מומחים בבריאות הנפש. בשנים שהיה חוסר בהירות לגבי יישום הרפורמה, קופות החולים נערכו והתארגנו באופן שונה זו מזו לקראת יישום הרפורמה והספקת שירותי בריאות הנפש למבוטחיהן (תשתית, חוזים ולוגיסטיקה)[7]. כל אחת מהקופות מפעילה מודל הספקת שירותים אחר אשר מגדיר את סוג המטפלים, המספר והמומחיות של המטפלים, המקום שבו השירות מסופק וגובה ההשתתפויות העצמיות. כל אלו משפיעים על הביקוש לשירותי בריאות הנפש.

כיום יש שלושה מודלים עיקריים של הספקת שירותי בריאות הנפש בקהילה[8] (מודלים 3-1 בנספח  1):

  • האחריות הביטוחית מוטלת על המדינה
  • אחריות ביטוחית משותפת של הקופה והמדינה; דגש על מתן טיפול באמצעות מרפאות בריאות הנפש ("מודל הכללית")
  • אחריות ביטוחית משותפת של הקופה והמדינה; דגש על מתן טיפול באמצעות מטפלים עצמאיים ("מודל מכבי").

הרפורמה בבריאות הנפש מציעה להעביר את האחריות לשירותי בריאות הנפש מהמדינה לקופות החולים: לקופות החולים תהיה דרגה גבוהה של חופש בקביעת סוגי המטפלים, סוגי הטיפול המוצע ועוד; וקופות החולים תהיינה חופשיות לבחור את התמהיל בין מטפלים עצמאיים לבין מרפאות (ומכאן את המחיר לצרכן).

ישראל היא לא המדינה היחידה שמיושמים בה כמה מודלים של הספקת שירותי בריאות נפש. בכל העולם המודלים המיושמים בקהילה שונים מאוד ממדינה למדינה ואף מאזור לאזור באותה מדינה. במדינות רבות אשר כבר בחרו לעבור למערכת בריאות נפש ממוקדת בקהילה (למשל בריטניה) או הטמיעו שירותים קהילתיים ניכרים במערכת ממוקדת בתי חולים (למשל הולנד ופורטוגל), עדיין יש מספר גבוה של מיטות פסיכיאטריות ולא אומצה סופית מערכת השירותים הקהילתיים הרצויה (Amaddeo et al., 2007).

2.4 הקצאת שירותים לא יעילה (שימוש-חסר / שימוש-יתר) בבריאות הנפש

שימוש (טיפול) חסר על ידי אלו שזקוקים לטיפול וכן שימוש (טיפול) יתר על ידי אלו שאינם זקוקים לטיפול שהם מקבלים (הקצאה לא נכונה של טיפולים למטופלים) מצביעים על חוסר יעילות של המערכת, כלומר על קיומם של פערים בשימוש שאינם נובעים מהבדלים במצב הבריאות ומהעדפות של הפרטים (גלזר וברמלי-גרינברג, 2007; McGuire et al., 2006).

אחת הדילמות בקביעת מדיניות לגבי הגורם המבטח להספקה ומימון של שירותי בריאות הנפש היא ששימוש-חסר ושימוש-יתר יכולים להתקיים יחד באותו מודל ביטוחי. כך למשל, בארה"ב, פרנק וגלייד (Frank & Glied, 2006) מצאו כי מספר המקבלים טיפול נפשי ראוי עלה בחמישים השנים האחרונות. אולם חולים רבים עדיין אינם מקבלים את הטיפול המתאים או המספיק שהם נזקקים לו.

2.5 הביקוש לשירותי בריאות הנפש

אחת הסיבות לשימוש-חסר או לשימוש-יתר בבריאות הנפש היא גמישות הביקוש לשירותי בריאות הנפש בקהילה ביחס למחיר. מחקרים רבים הראו שאנשים מגיבים בצורה חדה יותר לשינויים במחיר בביקוש לשירותי בריאות הנפש לעומת שירותי בריאות אחרים (Frank & McGuire, 2000; Ettner & Schoenbaum, 2007; Lo Sasso & Lyons, 2002).  כלומר, לשיעורי ההשתתפויות העצמיות והמחירים יש השפעה מרכזית במידת "ההצלחה" של כל מודל הספקת השירותים. אולם הביקוש לשירותי בריאות הנפש בקהילה רגיש גם למקום שבו ניתן הטיפול ולסוג המטפל (שטרוך ואחרים, 2007; גרוס ואחרים, 2008; Glied, 2007) וכן לסוג הטיפול המוצע. על כן, בבריאות הנפש, הגורם המבטח (למשל קופת חולים) המחליט על מודל הספקת השירותים יכול להשפיע השפעה חדה על הביקוש לשירותים (באמצעות השתתפויות עצמיות, הנחות ומכסות לטיפולים, בחירת המטפלים, מספר המטפלים המוצעים, מומחיותם, המקום שבו השירות מסופק ועוד) (Ettner & Schoenbaum, 2007; Frank & McGuire, 2000; Frank et al., 1997; Newhouse et al., 1997 ).

2.5.1 ההיארעות והשכיחות של הבעיות הנפשיות

דבר נוסף המאפיין את הביקוש לשירותי בריאות הנפש הוא הקשר ההדוק בין מחלות נפש לבין מאפיינים חברתיים-כלכליים. למשל, בארה"ב בסקר הבריאות הלאומי נמצא כי לגברים, לנשואים,  לבעלי השכלה והכנסה גבוהות ולגרים באזור עירוני יש סיכוי נמוך לעומת האחרים להיות לבעלי הפרעת רגש או חרדה כלשהי. לעומת זאת, לנשים, למי שאינם נשואים, לבעלי השכלה והכנסה נמוכות ולגרים באזור שאינו כפרי יש סיכוי גבוה יותר מאחרים להיות עם יותר מהפרעה נפשית אחת (Kessler et al., 2005). הבדלים קיימים גם לפי מוצא אתני (Breslau et al., 2005; Wells et al., 2001).

2.5.2 השימוש בשירותי בריאות הנפש

בדומה להיארעות בעיות בריאות הנפש, השימוש בשירותי בריאות הנפש קשור למאפיינים חברתיים-כלכליים, אבל לא תמיד בכיוון שהיינו מצפים לו לפי הפערים הקיימים בהיארעות הבעיות. כלומר, שיעורי השימוש אינם גבוהים דווקא בקרב הקבוצות שבהן היארעות הבעיות גבוהה; ולעיתים אף מתקבל קשר הפוך: השימוש גבוה דווקא בקבוצות שבהן ההיארעות נמוכה יחסית. למשל, נמצא כי השימוש בקרב בעלי השכלה נמוכה נמוך יחסית לאחרים (Ten Have et al., 2005). בקרב בעלי הכנסה נמוכה יש שיעורי שימוש נמוכים יחסית וגם נטייה לפרוש באמצע הטיפול (Edlund et al., 2002).

המחקר הנוכחי בחן לעומק את הגורמים המשפיעים על השימוש בשירותי בריאות הנפש בקהילה בישראל ואמד את הפערים בשימוש בין קבוצות האוכלוסייה, שאינם נובעים מהבדלים במצב הבריאות ובהיארעות המחלות.

3. אמידת הגורמים המשפיעים על השימוש בשירותי בריאות הנפש בקהילה

במחקר הנוכחי נעשה שימוש במודלים מהספרות וכן אינטגרציה שלהם כדי להגיע לאמידה הטובה ביותר של מודל הניבוי לשימוש בשירותי בריאות הנפש.

3.1 סקר הבריאות הלאומי 2003–2004

כלי המחקר המרכזי הוא סקר הבריאות הלאומי 2004/2003 אשר נערך במסגרת סקר בריאות הנפש הבין-לאומי של ארגון הבריאות העולמי. הסקר נערך ביוזמת משרד הבריאות ובוצע על ידי הלמ"ס במשך שנה (החל במאי 2003). הסקר נערך ב-27 מדינות בעולם, ובכולן השתמשו באותו כלי מחקרי לאבחון הפרעות נפש בקהילה (ICD-10 של WHO ו-DSM-IV – הסיווג האמריקני של הפרעות נפש). הסקר נועד לאמוד את שכיחותם של מצבי תחלואה גופנית ונפשית באוכלוסייה הכללית, והוא מתמקד במצבי תחלואה מטופלים ולא מטופלים ובהשלכות התחלואה על מוגבלות תפקודית ועל עומס כלכלי של היחיד ומשפחתו.

הסקר נערך באמצעות ראיונות פנים אל פנים בבתי המרואיינים. הראיונות נערכו תמוכי מחשב, בעברית, ערבית ורוסית; האורך הממוצע של הראיונות היה כשעה (טווח של 45 דקות עד שעתיים ויותר). אוכלוסיית הסקר כוללת את כל בני ה-21 ומעלה תושבי ישראל. בסקר רואיינו 4,859 אנשים (אחוז ההיענות הכולל היה 73%). 2,693 מהנדגמים דיווחו שהם מבוטחי כללית, 1,157 מבוטחי "מכבי", 528 מבוטחי "מאוחדת" ו-403 מבוטחי "לאומית" (78 נדגמים לא ענו על שיוך קופה).

במסגרת שאלון הסקר נחקרו נושאים רבים, והוא מציג תמונה מעמיקה של האפידמיולוגיה של מחלות נפש בישראל. בין הנושאים שנחקרו: מאפיינים דמוגרפיים וחברתיים-כלכליים, תקופת הילדות ורקע אישי, תפיסה עצמית של הבריאות האישית, בעיות גופניות ומוגבלויות ממושכות, מוגבלות הנובעת מתחלואה, תחלואה גופנית, הפרעות רגש וחרדה, הפרעות שינה, התנהגות הקשורה לבריאות, שימוש בשירותי בריאות, שימוש בתרופות, תשלומים שבוצעו עבור טיפול נפשי, דפוסי פנייה לעזרה נפשית, עומס משפחתי, חברות בקופת חולים וביטוחי בריאות.

יש לציין כי את השימוש בשירותי בריאות הנפש ניתן להפריד בסקר לפי: 1. פנה למומחה בריאות נפש, 2. פנה למומחה רפואי אחר (כגון רופא המשפחה), 3. פנה ליועץ דתי או מטפל אלטרנטיבי, 4. השתמש בתרופות פסיכיאטריות. אין הפרדה בסקר לפי מקום קבלת הטיפול במסגרת הציבורית; קרי, לפי פנייה למומחה דרך קופה, מרפאת בריאות נפש של קופה או לפי מרפאה של משרד הבריאות.

להרחבה על הסקר וניתוח נתונים מהסקר ראו:

להתפלגות האוכלוסייה בסקר לפי מאפיינים דמוגרפיים וחברתיים-כלכליים ראו נספח 3.

3.2 הגדרת הצורך בטיפול נפשי

לצורך אמידת הפערים בשימוש יש להגדיר את הצורך (need) בטיפול נפשי ולפקח עליו. בחרנו את האוכלוסייה שלפי DSM-IV היא אוכלוסיית האנשים המאובחנים ב"הפרעות רגש" ו / או "הפרעות חרדה"[9]  ו/ או "התמכרות". לאנשים אלו הבעיה הנפשית גורמת בדרך כלל להפרעה בתפקוד היום-יומי.

3.2.1 התפלגות האוכלוסייה לפי מצב בריאות פיזית ונפשית

ניתוח נתוני סקר הבריאות הלאומי לגבי התפלגות האוכלוסייה לפי מצב בריאות ובריאות הנפש (נספח 2, לוח 1) מלמד כי רוב האנשים (94%) מגדירים את מצב הבריאות הפיזית שלהם כטוב מאוד עד מצוין; שיעור דומה מגדיר כך את מצב הבריאות הנפשית שלהם.

בקרב האוכלוסייה 44% דיווחו על מחלה כרונית אחת לפחות (מתוך 14 מחלות כרוניות שנבדקו, כולל שבץ, התקף לב, מחלת לב, לחץ דם, אסטמה, טוברקולוסיס, מחלת ריאות כרונית, סוכרת, אולקוס, thyroid, כליות, פרוסטטה וסרטן); 45% דיווחו על כאב כרוני אחד לפחות (מתוך 4 מחלות כאב כרוני שנבדקו, כולל דלקת מפרקים, כאב ראש כרוני, כאב גב וצוואר וכאב כרוני אחר).

בדיקה של שיעור המאובחנים בהפרעות נפשיות מעלה כי כמעט אחד מכל חמישה חווה במשך החיים הפרעת רגש או חרדה, וכמעט אחד מכל עשרה חווה זאת בשנה האחרונה[10]. אצל 4% אובחנה אי-פעם הפרעת התמכרות לסמים או לאלכוהול. על פי הדירוג, רבע ממי שאובחנו אי-פעם באחת מההפרעות הם אנשים עם חומרה גבוהה של הפרעה ורבע נוסף הם אנשים עם חומרה בינונית. במקביל, אצל 36% מאלו שאובחנו בשנה האחרונה דרגת החומרה גבוהה.

3.2.2 שכיחות הפרעות נפשיות לפי מצב בריאות פיזית

הספרות מצביעה על קשר הדוק בין מצב בריאות פיזית למצב בריאות נפשית. גם נתוני הסקר מצביעים במידה מסוימת על קשר כזה. מניתוח הנתונים (לוח 2, נספח 2) עולה כי שיעור המאובחנים בהפרעת  חרדה והפרעת רגש הולך ועולה עם מספר המחלות הכרוניות. קשר חזק יותר נמצא בין מחלות הכאב הכרוני  לבין הפרעות הנפשיות, כך ששיעור המאובחנים בהפרעות רגש או חרדה עולה עם מספר מחלות הכאב הכרוני. לא ניתן לראות מגמה ברורה בעניין הקשר בין מחלות כרוניות ומחלות כאב כרוני לבין הפרעת התמכרות.

3.2.3 שכיחות הפרעות הנפשיות לפי מאפיינים אישיים

מצאנו כי קיים קשר בין הפרעות נפשיות ומאפיינים אישיים של הפרט: דמוגרפיים וחברתיים-כלכליים, קופת החולים ואזור המגורים (לוח 3, נספח 2).

  • נשים מאובחנות יותר בהפרעות רגש וחרדה, ואילו גברים יותר בהפרעת התמכרות.
  • שיעור המאובחנים בחרדה עולה עם הגיל (חוץ מבקבוצה היותר מבוגרת – 75+), ואילו שיעור המאובחנים בהתמכרות יורד עם הגיל של המרואיין.
  • בקרב ערבים שיעור המאובחנים בחרדה גבוה מבשאר הקבוצות.
  • שיעור גבוה יותר של עולים מבריה"מ לשעבר לעומת הוותיקים אובחנו בהפרעת רגש.
  • בקרב אלמנים וגרושים נמצא השיעור הגבוה ביותר של סובלים מהפרעות רגש וחרדה. יותר רווקים סובלים מהפרעת התמכרות.
  • יותר בעלי השכלה נמוכה סובלים מהפרעות חרדה. בקרב אנשים עם הכנסה נמוכה שיעור המאובחנים בהפרעת רגש וחרדה גבוה יותר. לעומת זאת בקרב אנשים עם הכנסה גבוהה שיעור גבוה יותר של מאובחנים בהפרעת התמכרות.
  • לא נמצאו הבדלים מובהקים לפי קופה בשיעור המאובחנים בהפרעות נפשיות.
  • באזור הצפון (צפון וחיפה) נמצא שיעור חרדה גבוה יותר מבשאר האזורים.
  • אין כמעט הבדלים לפי המשתנה אשכול חברתי-כלכלי של מקום המגורים, פרט לכך ששיעור גבוה יותר של אנשים הגרים באשכול חברתי-כלכלי נמוך אובחנו בהפרעת חרדה לעומת אנשים הגרים באשכול גבוה יותר.

3.3 הגדרת השימוש בשירותי בריאות הנפש בקהילה

המשתנה אשר הגדיר עבורנו את השימוש בשירותי בריאות הנפש בקהילה היה "פנייה לאיש מקצוע בנוגע לטיפול בבעיה הנפשית". אנשי המקצוע כוללים פסיכיאטר, פסיכולוג, רופא ראשוני, יועץ דת או יועץ רוחני, מרפא אחר, רופא אחר ומומחה אחר המטפל בבריאות הנפש (למשל עו"ס)[11]. מהנתונים עולה כי בסך הכול אחד מכל חמישה מבוגרים ביקר אי-פעם אצל איש מקצוע אחד או יותר כדי לדבר על בעיות רגשיות או נפשיות; 8% פנו לאיש מקצוע בשנה האחרונה.

תרשים 2 מציג את התפלגות הפנייה לאיש מקצוע בנוגע לטיפול בבעיה הנפשית בקרב הפונים. בקרב אלו שביקרו אי-פעם (20%), הרוב פנו לפסיכיאטר (59%), לפסיכולוג (28%) ולרופא משפחה (25%). בממוצע, אנשים פונים לאיש מקצוע אחד עד שניים כדי לדבר על הבעיה הנפשית שלהם.

תרשים 2: פנייה אי-פעם לאיש מקצוע בנוגע לבעיה נפשית, באחוזים (N=963)
 
תרשים 3: פנייה לאיש מקצוע בנוגע לבעיה נפשית – חלוקה לפי פנייה אחרונה בשנה האחרונה או יותר , באחוזים (N=963)

 

3.3.1 שימוש בשירותי בריאות הנפש לפי מצב בריאות פיזית ונפשית

בלוח 1 מוצגות התפלגויות הפנייה לאיש מקצוע בבריאות נפש[12]

לוח 1: שימוש בשירותי בריאות הנפש לפי מצב הבריאות ובריאות הנפש (באחוזים)


* p<0.05

רבע מהמגדירים את מצב בריאותם הפיזית כלא כל כך טוב עד לא טוב ו-36% מאלו המגדירי