צורך ודפוסי שימוש בשירותי בריאות הנפש בישראל 2016

אירית אלרועי, הדר סמואל, תמר מדינה-הרטום ושולי ברמלי-גרינברג

רקע

לבקשת משרד הבריאות ממלא מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל תפקיד מרכזי בעיצוב הערכה של הרפורמה בבריאות הנפש ובביצועה מאז 2007. במסגרת זו נערך בשנת 2013 סקר מקיף שבחן את הצורך בשירותי בריאות הנפש ואת דפוסי הפנייה לטיפול ערב יישום הרפורמה הביטוחית (אלרועי ואח', 2017). לאחר יישום הרפורמה, הוחלט לבחון שוב חלק מן הסוגיות שנבדקו ערב הרפורמה ולשם כך נוספו שאלות בנושאים אלו לסקר "דעת הציבור על רמת השירות ותפקוד מערכת הבריאות", שנערך במכון ברוקדייל ב-2016. סקר זה הוא חלק מסדרת סקרים דו-שנתיים הנערכים במכון ברוקדייל מאז 1995 ועוקבים אחר תפקוד מערכת הבריאות מנקודת מבטם של המבוטחים (ברמלי-גרינברג ומדינה-הרטום, 2015). השאלות שנוספו נלקחו משאלון המחקר של אלרועי ואח' ועסקו בין היתר בהיקף המצוקה הנפשית באוכלוסייה, דפוסי הפנייה לקבלת טיפול מקצועי (מפסיכיאטר, פסיכולוג/פסיכותרפיסט או רופא המשפחה), זמינות שירותי בריאות הנפש והנגישות אליהם לאחר יישום הרפורמה.

שיטה

סקר "דעת הציבור על רמת השירות ותפקוד מערכת הבריאות" האחרון נערך באמצעות הטלפון, בין החודשים אוגוסט עד דצמבר 2016, בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל (בני 22 ומעלה). השנה נכללו לראשונה במדגם גם בעלי טלפונים ניידים בלבד. רואיינו 2,513 איש בשלוש שפות (עברית, ערבית, ורוסית) ושיעור ההיענות עמד על 68%. מאפייני המדגם קרובים למאפייני האוכלוסייה לפי נתוני הלמ"ס משרד הבריאות והמוסד לבטל"א. נעשה שקלול לפי גיל כדי להגיע לייצוג מדויק של קבוצות הגיל השונות. את הסקר ליוותה ועדת היגוי בה שותפים נציגי כל קופות החולים, משרד הבריאות, משרד האוצר, המוסד לביטוח לאומי, וארגוני צרכנים[1].

ממצאים עיקריים

שיעור החשים מצוקה נפשית בקרב האוכלוסייה הכללית

15% מן המרואיינים ענו בחיוב על השאלה: "האם בשנה האחרונה הרגשת מצוקה נפשית שהיה קשה לך להתמודד איתה בעצמך? למשל, מתח רב, חרדה, דיכאון או עצב עמוק?"
שיעור המדווחים על מצוקה נפשית היה גבוה מן הממוצע בקרב נשים, בקרב יהודים (לעומת ערבים), בקרב המשתייכים לקבוצות הגיל המבוגרות, בקרב הגרים בישובים המשתייכים לאשכול חברתי-כלכלי בינוני (בהשוואה לאשכול חברתי גבוה ונמוך) ובקרב המדווחים על מחלה כרונית או מוגבלות.

שיעורי המדווחים על מצוקה נפשית בשנה האחרונה, לפי משתני רקע

היקף איתור מצוקה נפשית על ידי רופא המשפחה

כמעט כל המרואיינים (89%) דיווחו שבשנה האחרונה הם ביקרו אצל רופא משפחה, ושיעור זה היה אף גבוה יותר בקרב המדווחים על מצוקה נפשית (94%). עם זאת, 18% מכלל המרואיינים ו-39% מאלו שחשו מצוקה נפשית בשנה האחרונה דיווחו כי רופא המשפחה שאל אותם או דיבר איתם בשנה האחרונה על מצוקה נפשית, דיכאון, מצב-רוח, עייפות, בעיות רגשיות, בעיות ריכוז וכדומה.

קבלת טיפול מקצועי עבור המצוקה הנפשית

מבין המרואיינים שדיווחו על תחושת מצוקה נפשית, 30% דיווחו כי קיבלו טיפול עבור המצוקה הנפשית שלהם מרופא המשפחה, מפסיכיאטר או מפסיכולוג/פסיכותרפיסט. 7% נוספים דיווחו כי פנו לקבלת טיפול מקצועי, אך לא קיבלו אותו בפועל.
לא נמצאו הבדלים מובהקים בשיעור מקבלי הטיפול לפי מין, לאום, קבוצת גיל, אשכול חברתי-כלכלי או המדווחים על מחלה כרונית או מוגבלות.

מאפייני הטיפול המקצועי

71% מהמרואיינים שקיבלו טיפול מקצועי, דיווחו שקיבלו אותו במסגרת קופת החולים (במרפאות הקופה, או אצל מטפלים עצמאיים בהשתתפות עצמית, או במרפאות שבהסכם עם הקופה (לרבות מרפאות ממשלתיות) באמצעות טופס 17).
מבין המרואיינים שדיווחו על קבלת טיפול מקצועי עבור המצוקה הנפשית שלהם, מעל למחצית (51%) טופלו בעיקר על ידי פסיכולוג או פסיכותרפיסט, 22% טופלו בעיקר על ידי פסיכיאטר ו-27% טופלו בעיקר על ידי רופא המשפחה.
מעל למחצית (52%) מן המטופלים שטופלו בעיקר על ידי פסיכולוג או פסיכותרפיסט קיבלו את הטיפול במסגרת פרטית.

לוח 1: מסגרת הטיפול לפי מקצוע מטפל עיקרי (n=99)

אי-פניה לטיפול מקצועי על רקע מצוקה נפשית

מרואיינים שדיווחו על מצוקה נפשית, אך לא פנו לטיפול התבקשו לציין, מתוך רשימת סיבות, את הסיבות שבגינן לא פנו לקבלת טיפול. השאלה אפשרה לציין יותר מסיבה אחת. ניתוח רב-ברירה העלה כי הסיבה השכיחה ביותר לאי-פניה לטיפול מקצועי הייתה "רצון להתמודד לבד" (68% מהמשיבים). ממצא זה תואם את הספרות העולמית בדבר סיבות לאי-פניה לטיפול בעת מצוקה נפשית. סיבות נוספות לאי-פניה כללו תפיסה כי "אין צורך בטיפול מקצועי" (10%), "קבלת טיפול אחר" (שאינו טיפול מקצועי בבריאות הנפש) (6%), ו"היעדר אמון ביעילות הטיפול" (5%). מרואיינים בודדים ציינו "עלות כספית" (4%), "חוסר נגישות לשירותים" (3%) או "חוסר זמינות השירותים" (3%) כסיבות לאי-פניה לטיפול.

השוואה לממצאי הסקר על הזמינות והנגישות לשירותי בריאות הנפש שנערך ב- 2013

על מנת לבחון את השפעת הרפורמה על זמינות ונגישות שירותי בריאות הנפש ועל דפוסי הפנייה לטיפול מקצועי, נערכה השוואה בין הממצאים שהוצגו לעיל לבין ממצאי הסקר שנערך במכון ברוקדייל בשנת 2013 (אלרועי ואח', 2017), שגם הוא נערך בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל (בני 22 ומעלה). בסקר שבחן את הצורך בשירותי בריאות הנפש ודפוסי הפנייה לטיפול, רואיינו 2,246 איש, ושיעור ההיענות עמד על 55%. כדי להגיע לייצוג מדוייק, שוקללו הנתונים לפי יחס הדגימה והרכב האוכלוסייה.

השוואה בין ממצאי שני הסקרים:

שיעור המדווחים על קיומה של "מצוקה נפשית בשנה האחרונה שהיה קשה להתמודד איתה לבד" ירד מ-18% ב-2013 ל-15% ב-2016 (ההבדל מובהק ברמת מובהקות של 5%).
שיעור המדווחים על כך שרופא המשפחה שאל או שוחח איתם על מצוקה נפשית עלה מ-10% ב-2013 ל-18% ב-2016 (הבדל מובהק ברמת מובהקות של 1%).
שיעור מקבלי טיפול מקצועי בשנה האחרונה מקרב המדווחים על תחושת מצוקה נפשית עלה מ- 25% ב-2013 ל-30% ב-2016 (ההבדל מובהק ברמת מובהקות של 10%).
לא נמצאו הבדלים מובהקים בשיעורי הפנייה לטיפול, קבלת הטיפול, התפלגות המטופלים בין המקצועות המטפלים, והתפלגות המטופלים בין מסגרות הטיפול.