בתחילת שנות האלפיים, נרשמה הצלחה במאמצים לצמצם את שיעורי הנשירה מבית הספר. באותה העת הזמינה הוועדה לזכויות הילד של כנסת ממכון ברוקדייל מחקר שהפנה תשומת לב מיוחדת לתופעת "הנשירה הסמויה". "הנושרים הסמויים" הוגדרו כתלמידים שעדיין רשומים בבית הספר באופן פורמלי אך אינם מפיקים את התועלת המצופה מהתהליך הלימודי. זה היה ניסיון ראשון מסוגו לאמוד את היקף התופעה בישראל, תוך הדגשת נקודת מבטם של התלמידים על עצמם ועל בית הספר.
בעקבות המחקר, הוקמה ועדת כנסת מיוחדת בנושא הנשירה. ממצאי המחקר עוררו דיון נרחב על הצורך בחיזוק האחריות של בתי הספר לתפקודם והסתגלותם של הילדים. הוועדה הגישה סדרת המלצות להתמודדות עם תופעת הנשירה הסמויה ובהן, העמדת מגוון אפשרויות ללמידה איכותית לכלל התלמידים, כולל שיפור האקלים הבית הספר, הרחבת הסיוע הלימודי לתלמידים בעלי הישגים נמוכים, מענים טיפוליים בבית הספר, הגדרה מחדש של תפקיד המחנכת כדמות מרכזית שכל התלמידים יכולים לפנות אליה, הקצאת משאבים לחינוך על פי רמת הצרכים של בתי הספר השונים, הכשרת כוח אדם ועוד.
במהלך העשור שלאחר מכן, פעל משרד החינוך, בשיתוף גורמים נוספים ובהם ג'וינט-אשלים והמכון, לפיתוח, ליישום ולהערכה של תכניות חדשות ומהלכי מדיניות לאור המלצות אלו. במשך תקופה זו, המונח "נשירה סמויה" נהיה מונח שגור בשיח המקצועי, ולאחרונה שולב ביעד הנרחב יותר של "למידה משמעותית", שנקבע כבעל עדיפות גבוהה במדיניות המשרד.
לבקשת משרד החינוך, בשנת 2006, ערך המכון מיפוי כלל-ארצי של הדרכים שבהן בתי הספר יסודיים וחטיבות ביניים תומכים בתלמידים בעלי בעיות הסתגלות והישגים נמוכים, ושל הקשיים הניצבים בפני בתי ספר בהיענות לצרכים של תלמידים אלו. המחקר סיפק לראשונה למשרד החינוך תמונה ארצית מקיפה של הפעולות הנעשות בתחום זה והוא היווה בסיס ותמריץ חשובים לבניית אסטרטגיה ולחיזוק מאמצים אלו.
בשנת 2012, נתבקש המכון לערוך מחקר חוזר בנושא זה. המחקר הצביע על שינויים משמעותיים בין השנים 2012-2006 בדרכי הפעולה של בתי הספר לקידום תלמידים מתקשים, בעיקר בבתי הספר היסודיים בחינוך העברי והערבי ובחטיבות הביניים בחינוך הערבי. בין השינויים ניתן לראות כי בתי הספר עושים שימוש רב יותר בשיטות המסייעות לתלמידים מתקשים בהסתגלותם לבית הספר, שיטות אלה כוללות שימת לב לצרכים החברתיים-רגשיים של התלמידים ועבודה עם ההורים והן אף באו לידי ביטוי בעלייה בתחושת המורים שיש להם כלים ומשאבים הולמים להתמודדות עם תלמידים מתקשים. כמו כן, המחקר הראה צמצום בפערים בין בתי ספר דוברי עברית לדוברי ערבית בהיקף המענים לתלמידים מתקשים, בהימצאותם של יועצים ופסיכולוגים ובמידת ההתייעצות של המחנכים איתם, בהתייחסות לצרכים הרגשיים-חברתיים של התלמידים ובהיקף עבודת הצוות.
מכון ברוקדייל משלב במחקריו בתחום החינוך גם ממד בין-לאומי. במשך למעלה מעשור, לוקח המכון חלק במחקר הבין-לאומי של ארגון הבריאות העולמי ה-OECD על התנהגויות בריאות בקרב תלמידי בתי ספר. המחקר מציע מבט השוואתי על התנסותם והתנהגותם של תלמידים בתחומים רבים, בהם ההתנסות הבית ספרית. ההתנסות הבית ספרית כוללת חלק מן הממדים המרכיבים את תופעת "הנשירה הסמויה".
לאחרונה, נוצרה הזדמנות חדשה לבחינה מעמיקה יותר של "הנשירה הסמויה" ולהשוואה בין-לאומית של נתונים, וזאת בעקבות הכנסה של מדדים המתייחסים לתופעה בסקר פיז"ה הבין-לאומי של ה-OECD. הסקר מיועד לתלמידים בני 15 במערכות חינוך, שבו משתתפת גם ישראל. ב-2012, שאלוני פיזה כללו, בפעם הראשונה, שלושת הממדים של תופעת ה-disengagement (המונח הנרדף ל-"נשירה הסמויה" בספרות המקצועית): (1) ניתוק התנהגותי שמתייחס להיעדרויות מבית הספר ומשיעורים, ואיחורים; (2) ניתוק רגשי שמתייחס לתחושת ניכור מבית הספר, למידת שביעות הרצון מבית הספר ולדחייה חברתית; ו – (3) ניתוק תפיסתי המתייחס לתפיסת התרומה והחשיבות של הלמידה בבית הספר.
ניתוח של נתוני ה-OECD העלה כי ב-2012, 26% מבני 15 בישראל מדווחים על היותם מנותקים בממד אחד. עוד 16% מהתלמידים מדווחים שהם מנותקים בשניים או בשלושה ממדים. קבוצה זו, בעלת ריבוי ממדי ניתוק, מהווה את האתגר הגדול ביותר למערכת החינוך.
לאור החשיבות שמיוחסת במערכת החינוך לצמצום הנשירה הסמויה ולאור השינויים שהתרחשו עם הזמן בדרכי הפעולה במערכת החינוך, עלה צורך לבחון מחדש את מאפייני התופעה ואת היקפה. בשנת 2014, ביוזמת יו"ר הועדה לזכויות הילד ובהזמנת מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ערך המכון בחינה מחודשת של תופעת הנשירה הסמויה בקרב תלמידי בתי ספר. המחקר אפיין את הנשירה הסמויה על פי ממדי ה- "disengagement" בספרות העולמית, והציג הגדרה עדכנית של התופעה ואומדנים עדכניים של היקפה ומאפייניה, תוך התייחסות לשלושת הממדים המופיעים בסקר פיז"ה.
סך כל שיעור התלמידים המדווחים על ניתוק בישראל קרוב לממוצע הבין-לאומי. אולם, כאשר משווים בין הרכיבים השונים של התופעה, נראה כי בישראל יש שיעורים נמוכים יותר של ניתוק רגשי (תחושות של ניכור), אבל שיעורים גבוהים יותר של ניתוק התנהגותי (המאופיין בעיקר בהיעדרויות מרובות מבית הספר).
הממצאים הוצגו ביולי 2015 בסמינר ארצי על נשירה סמויה, שנערך במכון בשיתוף עם אגף א' לחינוך ילדים ונוער בסיכון במשרד החינוך. הסמינר שימש במה לאנשי מקצוע מהמשרד ולמנהיגים אחרים בתחום החינוך לדון בדרכים שבהן מערכות החינוך והרווחה יכולות להיענות בצורה טובה יותר לצרכים של מספר רב של ילדים ובני נוער שעדיין מנותקים. המכון ימשיך לעבוד עם משרד החינוך לפיתוח אסטרטגיה עתידית ולהערכת המאמצים להתמודד עם אתגר זה.